הרצאה של יאיר פלמוני

שניתנה במסגרת יום עיון של "התחנה" בעמק הירדן

לציון סיום 30 שנות ניהול "התחנה"

משקל המודעות והזמן

הקדמה

מותר האדם מהחי אשר סביבו, בנגישותו למודעות ומכאן לתפיסתו את הזמן.

המודעות ותפיסת הזמן, הם מרכיבים מרכזיים בהרבה משעות הטיפול . אלו שני אלמנטים בנפש האדם, שאין אנו יכולים להסירם ולסלקם, גם כאשר הם מהווים נטל כבד עלינו. מדובר  בנתונים, עימהם באנו לעולם, הטבועים בנו מעצם היותנו בני אנוש. לאדם , אין על כן אפשרויות בחירה להיות "ראש קטן" לאורך כל חייו. מכאן אנו יכולים להגיע לתובנה, כי איננו יכולים להימנע  ממצוקות החיים,אשר מיוצרות על ידי ה"ראש הגדול" שלנו-הראש היחידי האמיתי שעל כתפינו. ה-mind  הוא המוליך אותנו ומובילנו, לעתים קרובות, אל תוך מערות אימה ופחדים אקזיסטנציאליים; ואותו מבנה נפשי(mind ), הוא זה שיושיט לנו ידו לחלצנו, מאותו פחד אליו הוביל אותנו לפני רגע (למשל, בטיפול).שני צירים מרכזיים עליהם נע הטיפול הנפשי  הינם ציר המודעות וציר הזמן. אנו נפגשים באנשים הבאים אלינו לשם תהליך, שמטרתו שינוי.לעתים קרובות ננסה לממש המטרה על ידי הרחבת המודעות. אולם לפעמים אנו מוצאים עצמנו נעים בכיוון ההפוך, ומציעים עזרה על ידי צמצומה והכחשתה (של המודעות). שני כיווני הטיפול לגיטימיים. הם נגזרים ,הראשון, מחיים של חוסר והשני מחיים של עודף(מודעות).אמנות הטיפול הנפשי היא לכן אמנות המינון והתזמון. נסכים בוודאי, כי החיים בהעדר מחשבה וחשיבה, עלולים להיות רצופים במהמורות; אך גם חשיבת יתר עלולה להוליד קשיים קיומיים לא פשוטים.(ראה חייו והגותו של פרידריך ניטשה). 

בדברי היום, אנסה לעסוק במושגים אלו, מתוך התכוונות לגעת,לבחון ולהתבונן בהם, בלובן עיניהם, דהיינו מבלי להתכחש לעומס שאניח על עצמי בעת שאני מדבר איתכם. זהו עומס שמוכר לכולנו בהיותנו יישויות דואגות, כי הדאגה נגזרת ישירות ממגעינו עם מודעותנו בכלל ומודעותנו לזמן האישי שלנו בפרט.

נראה לי כי טבעי עבורי שאבחר לשתפכם בנושאים אלה אשר היו לי עד היום, אבן שואבת לסקרנות והרפתקנות חשיבתית, קל וחומר כיום,כשנושאים אלה,מצויים במרכז הווייתי, בהגיעי לתקופת מעבר, שמאפייניה עבורי יהיו- גמילה מהרגלים רבי שנים וחקירת נתיבים חדשים.   

 

זמן ומודעות

נראה לי שבעשרות השנים האחרונות, אנשים נעשו יותר מודעים לשינויים, אשר למעשה קשורים למושג הזמן.אציין שני מקורות להגברת המודעות בכלל ומודעות לזמן בפרט:

א.     השינויים הטכנולוגיים רבי העוצמה ובעיקר בתחום התנועה ממקום למקום והקשר הזמין בין אנשים בכל רגע נתון.דהיינו צמצום המרחב והמרחק וקיצור הזמן.

ב.     הרחבת החופש ושפע הבחירות של האדם, שמולידים ספק ודאגה שלו לגבי עצמו, זהותו , דרכו, מראהו החיצוני והפחד מזיקנה.

אולי זו הסיבה שאנשים בד"כ חשים חובה לעשות משהו בנוגע לזמן: להאיץ אותו; להאט מהלכו; לנצל כל רגע; להכחישו לחלוטין.

זמן הוא חווית השינוי או התנועה, אך זה כך כיוון שאנו תופסים את הדבר אשר מולנו ברגע נתון, כלא משתנה. לכן אנו מאד מתרשמים משינוי שעושה הזמן, כיוון שברגע נתון בהווה אנו רואים את הדבר, כפי שהוא באותו רגע ולא עסוקים במודעותנו בשינוי שהדבר יעבור, כתוצאה של זמן חולף.למשל כשנפגוש אדם מוכר היטב,לאחר שנים שלא ראינוהו-מאד נתרשם משינויים שעבר, למרות שבשכלנו אנו יודעים ומצפים לשינויים כאלה ולא היינו אמורים להיות מופתעים.

הזמן נראה רץ מהר; בסערה ודחיפות;  באי שקט; אך גם מאט ועוצר.זמן, לעתים, משקלו כבד, כעין משא חיצוני הרובץ עלינו.

הזמן נראה זוחל לאיטו כאשר אנו מצפים בכיליון עיניים למשהו אליו אנו משתוקקים, או כאשר חיינו חסרי עניין וריגוש.הוא עובר במהירות, כאשר חיינו עשירים באירועים ושינויים,או כאשר איננו מוכנים לקראת הבאות...

בראשית חיינו, מה שאפשר לנו לחוש את הזמן כמשך, הייתה הרגשת החסר ותחושה של חוסר הנאה גוברת, שבאותו רגע הולידה מודעות לאפשרות שהאובייקט מספק ההנאות-האם למשל,אולי לא יבוא ...זו כמדומני אחת הלמידות הראשונות של אדם, שמעצבת כבר בימיו הראשונים, את התשתית למודעותו לזמן,

שתתפתח למה שנכנה, מספר שנים מאוחר יותר- תפיסת זמן ריאלית. האם בגן עדן מושלם, או בחיים לנצח, נהיה יצורים בעלי מודעות לזמן? כמדומני שהתשובה שלילית.

 

הזמן והלא מודע:

פרויד(1933)" אין שום דבר באיד המקביל לרעיון הזמן. אין בו הכרות למעבר זמן.יותר מכך, באיד אין שינויים בתהליכים נפשיים עקב חלוף זמן. לכן דחפים של משאלה, הם נצחיים, בדיוק כמו חוויות ששקעו ללא מודע. גם אחרי עשרות שנים

הדחפים מתנהגים כאילו הם קורים באותו רגע."ע' 74. כלומר, באיד אין מודעות, והזמן הוא אין-סופי!

המודעות בכלל ומודעותנו לזמן בפרט, לא ימצאו מקום בעולמנו היצרי ,ה"אידי". הם תוצרים של התפתחות פילוגנטית, שהביאה אותנו כבני אדם להיות יצורים בעלי קורטקס רחב ומפותח, שעימו קיבלנו את "המתנה"(במירכאות כפולות אולי),שהיא: כלי חשיבה, חקירה וניתוח. חיבור הרגש שלנו לפונקציות אלה של חשיבה –מביא כל אחד מאיתנו לתובנה שמושכת בחוטי חייו (בד"כ מאחורי הקלעים כלומר בלא מודע)-זו היא תובנת הזמן המוגבל בסופיותו.

 

הזמן כתופעה של מודעות סובייקטיבית קיים בשני אופנים: בתחושת המשך שלו ובהקשר לעתיד.

הזמן כמשך הוא תחושה או רגש. אלו נובעים מהיכולת של אדם לחוות את עצמו  ואת עולמו הפנימי כדברים מתמשכים,הזורמים יחד בו זמנית, באופן סינכרוני והרמוני. תחושת הזמן כמשך, היא הבסיס שעליו מתפתחת תחושת הזמן כעתיד,הווה ועבר.על פי עמנואל קאנט הזמן כמשך נחווה בחלקים היותר

רגשיים,אינטואיטיביים שלנו, בעוד הזמן כעתיד, מצריך תהליכים קוגניטיביים קונספטואליים,מתקדמים יותר.

 

 

 

הזמן כפרספקטיבה נוצר עקב תפיסתנו את העולם כתלוי זמן,וכך מתרחשת אצלנו  החוויה של לפני ואחרי;התחלה וסיום. מכאן ההבנה, שלכל דבר התחלה וסוף. ההבנה ההופכת לאישית ואקוטית, בעלת עומס רגשי עצום כאשר המוקד שלה, של אותה תובנה, נע מההבנה הכללית, אל העצמי , מהאובייקט לסובייקט. אצל הסובייקט, האדם עצמו,המודעות העצמית של התחלה וסוף היא הכוח המכוון את החיים.

ההרגשה של משכו של זמן תלויה בפונקציות המנטאליות של זכירה והמתנה. הזכירה וההמתנה שקשורות במימוש או תסכול צרכים תלויי אובייקט\אדם—מייצרת את חווית הזמן של עבר ועתיד.

זיכרון מוקדם שלי בגיל 6-7 : אמי נרשמה ללמודים באורנים .אני בבוקר מלווה אותה לתחנת האוטובוס . היא נפרדת ממני בנשיקות והתרגשות. אני על סף בכי. עצוב נורא. אוחז בה. היא מתחילה לחצות הכביש. אני בוכה נורא וקורא לה לחזור. זכור לי עד היום שעבורי- נעלמה אימא ממני לזמן לא מוגדר. זמן לא מוגדר הוא אין סופי גם בהגדרתו ככזה וודאי בהרגשה של הילד.

במושגים פרוידיאניים יהיה נכון לומר כי התפתחות הזמן כפרספקטיבי, קשורה באופן אינטימי ממש, להתפתחות הרגש והמצפון-הסופר-אגו.על ידי כך שהסופר אגו מזהיר

את האגו מההשלכות המזיקות והמסוכנות של מילוי משאלות האינסטינקטים,הוא מסייע להתפתחות היכולת לצפות מראש-- לתפוס עתיד. ועל ידי כך שהסופר אגו גוער ומעניש את האגו, על שנכשל לעמוד מול משאלות הדחף,הוא גורם לנו לחוש את העבר, כדבר שלא ניתן לשנותו. בעצם , אין לנו דרך לתפוס את העבר ללא העתיד.

 

ברגסון ,יהודי צרפתי, זוכה נובל בספרות. נולד ב- 1859, ניספה בשואה ב-1941. הוא טוען כי על מנת להבין את הטבע האמיתי של הקיום האנושי,האינטואיציה יעילה ומועילה יותר מההיגיון.  בחיבורו "הזמן והרצון החופשי", מציין כי בכל מקרה, אין לנו כל יכולת להבין את עצמנו ללא המודעות והזמן.ואני אשאל, האם הבנתנו את המודעות והזמן תסייע לנו כך שנצליח להבין עצמנו ויותר מכך, לחיות כפי רצוננו. התשובה אינה כלל חד משמעית.(המודעות והבנת הזמן, הכרחיים הם,אך לא מספיקים).

ברגסון מוסיף ואומר, כי השכל הוא מכשיר גרוע לטפל בשאלות האדם. זאת כיוון שהחיים הם אקט טוטלי,ללא דיפרנציאציה וחלוקות. השכל מותאם לתפיסה של הדברים אשר מחוץ לנו, ואינו הולם, על מנת לתפוס את אשר בנו פנימה.  את אשר בתוכנו, את עצמנו, נוכל לתפוס טוב יותר דרך האינטואיציה. האפיונים הבסיסיים:

השכל:                                         האינטואיציה:

דיפרנציאציה                                 טוטאליות ואחדות

הגיון                                            הרגשה ותחושה

סדר  וחוקיות                                 אי סדר ואקראיות

אני סבור שניסיוננו בחיים, מביא אותנו להבנה או הרגשה, כי אכן השכל האנושי אינו בנוי על מנת לסייע לנו משמעותית בהבנת האדם. לא לחינם אנו רואים איך המדע בהתקדמותו עוזר לנו בהבנתו תופעות אשר מחוץ לאדם, אך בו בזמן אינו מוסיף לנו כמעט דבר בהסבריו את האדם. המדע עשה ויעשה דרך מרשימה, לשם הבנתנו את סביבתנו אשר מחוץ לנו.אך המחקר המדעי בתחום פיצוח חידות האדם(הפסיכולוגיה למשל), לא התקדם כמעט כלל, מאז פלטו ועד היום.

 

ההתפתחות המוקדמת של מודעות לזמן

הפסיכואנליזה  קושרת  בין התפתחות החרדה,  לבין מודעות לזמן- כציפייה וחשש מעתיד.הציפייה מראש, קודמת לתקווה והיא הבסיס לה.ציפייה מראש קיימת כבר אצל פרימטים, אך תקווה קיימת רק בבני אדם. הדאגה והחרדה האנושית נולדות, כשהילד מתאמץ לאחוז ולא להניח לאובייקט "הטוב" ובו בזמן לסלק את האובייקט "הרע". התהליך המאומץ הזה אצל הילד, יוצר את היכולת לצפות את העתיד. אף שהמתח אצלו עדיין נסבל, החוויה כולה נחוות כחרדה וחשש.  

 

מימד הזמן במספר מצבים של רגש

חרדה ודיכאון קשורים זה לזה כפי שקשורים הפחד והאבל. אנו פוחדים מהרע הקרב; ואנו אבלים על הרע שהתרחש".מה שקושר רגשות אלו, זו תפיסת הזמן: הראשון-עתיד; השני-הווה.

עם זאת , חשוב לזכור כי תחושת הזמן, בין שמדובר בעתיד או בעבר-היא תמיד בהווה.  אוגוסטינוס הקדוש,לפני 1700 שנה אמר"...   אם יש בכלל זמנים של עבר ועתיד, הייתי רוצה לדעת היכן הם. אך אם עדיין לא הצלחתי לדעת זאת,אני כן יודע, שלא משנה היכן הם- הם אינם שם כעתיד או כעבר, אלא כהווה. בכל מקרה הם קיימים רק בהווה." החוויה הטראומטית שהאדם חווה , לא חשוב, אם בדמיונו או במציאות; אם בתוכו או בסביבתו ;אם בעבר או בעתיד- תמיד היא חלק קיים באדם באותו רגע של הווה.

 

שיעמום הוא מצב אפקטיבי שיש בו הפרעה לתחושת הזמן.נוצרת אז אי יכולת להקדיש תשומת לב למתרחש סביבנו.במצב של שעמום וריקנות, האדם חווה כשלון ותחושת אי אדקווטיות. זו תחושה הנחוות אמנם בהווה, אך היא עוטפת את העבר והעתיד- היא טוטאלית בזמן נתון, ולכן כאילו מבטלת תחושת זמן. במצבי הפרעה גבולית אנו חווים את הריק הזה במטופל ובעוצמות גבוהות.

 

הפחד והחרדה, שניהם בעלי זיקה לעתיד. הפחד נובע ממקורות חיצוניים. לעתים יותר מובחנים ומוגדרים ולעתים מוחשיים; בעוד שהחרדה באה ממקורות פנימיים פחות

מובחנים. שניהם הם רגשות שהם תוצאה של חוסר יכולת האגו להתמודד עם העתיד.האגו חווה חוסר אונים כי אינו מסוגל לשנות מהלכי עתיד.

דוגמא: גבר בן 27 :טיפול מתמשך, 3 שנים שבמרכזו הדאגה והחרדה. בשיחות עימו כשהמטפל ניסה להבין מקורות חרדתו וביקש דוגמאות חיות, ביטא המטופל כעס ואי שקט. הוא ביטא אי רצון להמשיך באופן זה של דיבור. סרב להתייחס לדברים המוחשיים, פן דאגתו תתממש ויקרה הדבר ממנו חושש. הוא תבע מהמטפל, שלא לעלות עניינים שעלולים להביא אליו את העתיד ...אך מיד בהמשך, הוא תפס עצמו שביטא כעס והיה לא נחמד אולי כלפי המטפל(ללא תגובות המטפל שעוררו זאת)ואז אמר "אני מעדיף להיות מדוכא אך לא להיות חרד.כשאני חש בהגברת החרדה והדאגה אני מרגיש שאני חייב לעשות משהו בנידון,אחרת אני אמות מפחד, התקף לב או אפטר מזה על ידי שאתאבד..."כך התפתחה אצלו היכולת והבחירה להיכנס לדיכאון(שברו את הכלים ולא משחקים).

 

הכפייתי נלחם בשעון- מכאן דייקנותו. הוא הופך לעבד הזמן. האימה מאובדן שליטה, מחייבת אותו לעגן התנהלותו במדדים ברורים ומציאותיים. לכן סימפטומים כפייתיים,

הנראים כ"מחלת הספק", מתרחשים הרבה סביב ציר הזמן. הכפייתי מארגן את מילוי צרכיו הגופניים, בהתייחסותו למימד הזמן החיצוני. האכילה, ההתפנות, השינה וגם הסקס, עשויים להתנהל על פי מועדים. הוא פחות קשוב ואינו מאד מושפע מדחפים פנימיים ו"רחשי לב"..

הכפייתי אדם דואג וחרד וכמובן עוסק הרבה בעתיד. כבר נאמר כי יש מתאם חיובי בין דאגה וחרדה לבין עיסוק בעתיד.

דוגמא: גבר בשנות השלושים לחייו: "משהו בי לא נותן לי מרגוע. תמיד אני חושב קדימה על מה יהיה,על העתיד...מודאג תמיד.הדאגה תמיד בתוכי...לא עוזר גם כשאני מנסה לנתח את הרגשתי כדי לראות שגורם הדאגה נמצא מחוץ לי....מאד קשה לי להיות במצב שיש לי

מטלות לתאריך מסוים בעתיד...אני חש מתח רב כאשר לא אתקדם במילוין...אני יותר מדי חי את העתיד .מודע לזה ולא יודע איך לשנות זאת."

 

ה-B0rderline כהפרעה, כולל מרכיבים רגשיים,וויסות דחפים,בוחן מציאות, שאלות זהות ונושאים של יחסים בין אישיים.האדם הנראה לנו בורדרליין חווה כעס כמו גם מצבי רגש וחשיבה, שקשה להגדירם בבירור וזה הקו המאבחן. הקושי בהגדרה נובע מאי יציבות לאורך זמן ונטיות בולטות להשתנות תמידית. לכן האדם הזה יהיה בעיקרו של דבר- בלתי צפוי. יש לו לכן זהות אישית דיפוזית, לא מובחנת ומשתנה. במילים אחרות אין כל כך זהות ברורה.כך גם היחסים הבין אישיים.אלו מאופיינים כיחסים אינטנסיביים אך שטחיים.הוא לא מסוגל להשקיע עצמו בקשר. ומאידך הצורך באהבה מצוי במצב של רעב ללא שובע.אי היכולת להצליח בקשר בין אישי קשורה בצורך שלו בסיפוק ליבידינלי מיידי.החוויה של אדם זה מתרחשת בהווה המיידי,אין אחר כך.

האפקט שלו הוא של ההווה,כאן ועכשיו.אין בו עבר ועתיד. הוא כאילו תפוס בכאן ועכשיו, מציאותו היא חסרת מטרה ופשר ולעתים קרובות חסרת פשרה, וללא אלמנט של זמן.הכעס שלו ולעתים חוסר האונים, נובעים ממודעותו לחוויות שעבר, בהן ציפה לסיפוק אך הן הנחילו לו אכזבה.

 

הפרעה פסיכוטית.אצל מי שקרוי אולי, "אדם בריא", הזמן נמצא רוב הזמן ברקע, כעין חוש השוכן במצב נורמאלי בתת מודע,ואינו מתערב בזרם ההתרחשויות וחיי היומיום הוא נמצא בhold .אך במצבי חירום או במצבים פתולוגיים , הזמן הופך להיות חוש פעיל ודומיננטי באדם.

לעתים קרובות נוכל לראות איך בפסיכוזה פעילה, הפרעה באפקט ( בד"כ אובדן אפקט)הולכת במקביל להפרעה בזמן(הזמן הופך אין-סופי).

דוגמא: אישה בת 28: היא מדווחת שהמחלה החלה לפני כשנה טרם אשפוזה.התלוננה שאיבדה את היכולת להרגיש ובמקביל את חוש הזמן.הייתה יושבת ומתבוננת בשעון שעל הקיר כדי לראות האם הזמן זז. חשה כי הזמן עמד מלכת והיא תחיה לנצח.זו הייתה החשיבה

שהינה גם לוגית,אך לא נקשר אליה כל רגש (למשל אושר עקב חיי נצח). דיווחה על שעמום, אך לא התלוננה על כך.הדיבור שלה היה נטול רגש. "כל יום כאורך נצח.אין כל משמעות לחיים.אין חלוקה לבוקר צהריים וערב.יש לי שני זמני עבר: האחד זה העבר שהתרחש לפני שאיבדתי את הרגש שלי, אותו אני מנסה להחיות ולהיזכר בו. העבר האחר הוא חסר משמעות. הוא התרחש מאז אבד לי הרגש... מאחר והעבר לפני מחלתי הולך ונמוג ואיני יכולה להיזכר בו, ובגלל שהעבר, מאז אבדן הרגש, הינו ריק וחסר כל ערך בשבילי- אזי אני יצור ללא עבר ולכן ללא עתיד.אני קיימת בהווה הנמשך לנצח".

חולים  בדיכאון, בד"כ ידווחו על זחילת זמן, אף שלעתים , כאשר נלווה מצב חרדתי לדיכאון, הזמן יראה כעף מהר אל יעדו, שהוא המוות.

לעתים קרובות , החולה הפסיכוטי ייתן רושם שחוש הזמן שלו מבולבל, לא יציב,נע בין מהירות רבה לבין עמידה במקום, זמן פרגמנטי ומקוטע, אין עבר, עתיד והווה. במילים אחרות, חוש הזמן אצל הפסיכוטי יהיה לעתים קרובות כאוטי מאד.תפיסת הזמן מותנית גם ביכולת ההבחנה בין ה self ,לבין עולם האובייקטים; בין הפנים, לבין החוץ.תפיסת הזמן שהיא בלבולית אצל הפסיכוטי, מצביעה כנראה, על רגרסיה לשלב התפתחותי טרום בשלות תפיסת הזמן כמשך וכפרספקטיבה. ואכן בניסויים שנערכו בתנאי סגר,או במחקרים עם שבויים בבידוד, נמצאה תפיסת זמן דומה לתפיסה אצל החולה.

 

אם כל הרצונות והמשאלות היו מתגשמים ואם האדם היה מתגבר על דרישות הסופראגו,היינו מדברים על מצב ללא זמן(timelessness ).זהו גן עדן,או אובדן בוחן מציאות.מאחר וגן עדן אינו קיים עבור האדם, נותרנו רק עם אובדן השפיות.כמובן שחיוני להבחין בין מצב ללא זמן(timelessness )לבין מצב בו האדם מרגיש שהזמן לא זז או שהוא עומד מלכת.במקרה הראשון אנו מדברים על כעין חוויה מיסטית,שאינה מחוברת למציאות. במקרה השני ,על מצב בו המודעות הופכת נשלטת ע"י חוש הזמן. במקרה הראשון, הזמן הוא למעשה האפקט,המשאלה. כשאדם עסוק כולו ברעיון הזמן,הוא אינו מסוגל לחוות רגשות אחרים-הזמן הוא הרגש היחידי שהשתלט על כל הרגשות המוכרים. אדם זה ידווח לנו כי אינו מסוגל להרגיש,לאהוב,לחוש עצב,שמחה ואפילו לא לחוש דאגה.

דוגמא: אישה בת 30 :"נפשי מתה באביב האחרון...היום שלי אורכו כמיליון שנים,במילים אחרות נגזר עלי לחיות לנצח-הזמן הוא סובייקטיבי,ואם נפשך מתה,הזמן עומד מלכת.אני נצחית אך לא במובן נעים וחיובי.(כי פירושו)להתנתק לעולמים מרגש והבנה אנושית, לעולם לא ליהנות מכל פעולה רגילה של החיים השוטפים,להיות מנותקת כליל מחוש הזמן ".

הרטוקוליס(1983)"ככל שאדם פחות עסוק במודעותו לזמן,כך תעלה הסבירות שיהיה הוא חופשי מפסיכופתולוגיה".

 

הזמן ומעגל החיים

הזמן של הילד:תפיסת הילד את הזמן כפרספקטיבה, במיוחד תפיסתו את העתיד, מתפתחת בעת למידתו לדחות סיפוק. זו למידה ששזורה בהיותו פועל כבר, על פי עקרון המציאות.זו תקופה בה מתחילה  להתפתח יכולת החיברות ותהליך האדפטציה לחיים המציאותיים ולהיותו יצור נזקק לקשר אנושי- כך שהילד מתחיל לפעול ביותר סינכרוניות עם בני גילו.זה גם הזמן שהוא מתחיל להתחסן מפני תסכול ולשאת יותר כאב.

 

הזמן של המתבגר.זה הגיל שלראשונה תופס הילד את משמעות החיים במונחים של זמן ואף במושג הזמניות שלהם.הוא לא רק מסוגל לתפוס את עניין המוות אלא אף עסוק בכך לעתים קרובות.הסביבה הבוגרת משדרת למתבגר את חשיבותו של העתיד.מצב  זה, לעתים יעוררו להתמרדות כלפי הדבר וכמובן כלפי המבוגר. ההתנגדות תתבטא גם בהתנהגות מבקשת סיפוק כאן ועכשיו. זו תקופת חיים שהקונפליקט הוא בין הבנה בוגרת של החיים, כשפניו של הנער לעתיד, לבין הקושי העצום, בו חש לראשונה בחייו, כי הנאות וסיפוקים יצריים, שהיו כה מובנים לו עד כה "כברירת מחדל" להתנהגותו,חייבים לעבור שינויים והתאמה ובעיקר עידון. נראה לכן, כי המתבגר מתחיל לתפוס שחי עד כה באשליה כלשהי, כי מעתה הוא נקרא להצטרף לעולם בוגר שמונחה ע"י רציונאליות מעצבנת. המתבגר בשלב התפתחותי בו חשיבתו מאפשרת לו להתמודד עם סימני שאלה-אליהם נמשך הוא.

דוגמא:נער בן 16.בן זקונים. אביו נפטר ממחלה לפני 5 שנים.אימו מביאה אותו לטיפול כי מאד חרדה לו."אני מאד חושב. חושב המון על כל מה שקורה לי.למדנו תיאטרון אבסורד...מחשבות על מדוע לחיות.תמיד מוות משך אותי מאד.אני חושב שאני מאד רגיש.פעם בילדותי חשבתי האם באמת כולם מרגישים וחושבים,אולי רק אני?!אני רק בטוח שאני קיים ולא בטוח בשום דבר אחר...למה לחיות..לא איכפת לי להתאבד כי אין משמעות לכלום...להתאבד זה הכי מעניין אותי,רוצה לראות ולהרגיש מוות. לא בטוח שיש מוות. איך אתה יודע?(שואל את המטפל)...אומרים לי לא לחשוב.זה דבילי,איך אפשר ? מה אני עכבר?"

 

אמנם הגישה הפסיכואנליטית, וכך הגישה המקובלת בכלל, רואות  בעבר כתשתית לחיי האדם.דהיינו, העבר כבסיס להווה. אך אני סבור שאולי זו תובנה מעט פשטנית, שנובעת מכך שבהתייחסות אדם לדברים בכלל,הוא נוטה לשים דגש על עובדות וקונקרטיות (וזה מספק העבר). אני חושב שהעתיד הוא בעל ההשפעה המכרעת על ההווה,זאת כי פני מודעותנו קדימה ולא לאחור.

 

הזמן של הבוגר.הבוגר נמצא בד"כ בשלב של עבודה,יצרנות ומימוש עצמי. נראה שתפיסתו את הזמן כפרספקטיבה, קשורה לתפיסתו את מקומו בחברה ותפיסת זהותו.אדם בעל ערך עצמי, יציב ובוגר, יתפוס את ההווה כמקום ברצף הזמן, ללא חרטות ותחושת החמצות לגבי העבר ועם מעט מאד חששות מפני העתיד. זה אדם הסומך על עצמו ושלם עם עצמו.

 

הזמן בגיל ביניים מתחיל, כאשר הגענו לזמן או גיל מסוים, בו אנו מתחילים לחוש את קוצר הזמן שלפנינו.אנו מוצאים עצמנו עוסקים יותר בזמן שלפנינו, שערכו עולה עם העלייה בגיל...זו כעין אבן דרך בחשיבתנו במושגי הזמן.שינוי זה, בגישה לזמן, בא יחד עם גבור מודעותנו לכך, שהמוות כאפשרות, הופך מעניין כמעט מופשט ומרוחק בגיל צעיר, לעניין אישי וודאי.אני סבור שזהו גיל בו האדם אמור להיות קרוב עוד יותר לעצמו במובן של להיות מי שהוא אמור להיות ולעשות מה שאמור לעשות.אמנם המושג "הגיע לפירקו", נאמר לגבי נער בר מצווה, כשהכוונה שהילד כבר נער בתחילת דרכו הבוגרת. אך אני מבין "הגיע לפירקו" שהאדם הגיע לעת בה הוא רשאי ומצופה לחיות בנאמנות לעצמו,לכתוב בעצמו את פרק חייו,(פירקו), ופחות לחיות לאור ציפיות סביבה.לכן גיל הביניים (ולא בר המצווה)הוא הזמן המתאים לציין כי האיש הגיע לפרקו.

 

הזמן בזיקנה

ברור שהזמן נראה איטי במיוחד כאשר אנו מצפים למשהו. במחקרים נמצא קשר של מתאם שלילי, בין קצב חילוף חומרים, לבין תחושת מעבר הזמן. בגיל זקנה, קצב חילוף החומרים איטי יותר וחום הגוף נמוך יותר-הזמן נראה חולף מהר יותר. כמובן שבגיל צעיר התמונה הפוכה.בזיקנה נמצא לעתים קרובות שההווה איטי,מונוטוני וחסר ריגוש;העתיד מצומצם מוגבל ומגביל(לאו דווקא במונחים של קצר או ארוך).

עם העלייה בגיל מתרחשת מתינות בכל, פחות דחיפות ולחץ.מכאן האדם גם פחות יכול ליהנות מפעילות שמעניקה מיידיות של סיפוק. לקשיש קל יותר לחכות(מוזר כיוון שזמנו קצר).לא רק שאינו מתקשה לחכות, אלא שגם כאשר חווה סיפוק רב "לא יוצא מדעתו". לכן מושגים של "מדהים",סוף הדרך", הם בשפתם של הצעירים, לא רק כי מדובר בסלנג! אלא כיוון שהאדם למוד הימים, פחות נתון להתרשמות נלהבת ומרגשת בהשוואה לצעיר. "הוא כבר היה בכל המקומות האלה",אין חדש תחת השמש.

חשוב להבין כי זו אינה התמונה היחידה של הזיקנה.אנשים זקנים, מראים לעיתים תמונה צעירה לגמרי:נהנים מסיפוק מידי;מתרגשים מאד לחיוב או שלילה;בד"כ נראה אז מול עינינו זקן צעיר ונמרץ ברוחו.

דמות אבי עומדת מול עיני.באמצע שנות השמונים לחייו, חצי שנה לאחר מות אימי, התאהב עד קצה נשמתו באשה צעירה ממנו במעט. התוודה בפנינו על אהבתו "העזה כמוות"(כשאדם בן 85 מתאר אהבתו במושג "עזה כמוות" יש לכך משקל סגולי). מספר שנים קודם לכן, בשיחות עם הורי, דיברה אימי על הליבידו של אבא, בחיוך מעט נבוך. תיארה  גבר צעיר, רב און...היא כבר לא הייתה בריאה כל כך והוא, אחרי 5 מעקפים וניתוח לפתיחת עורקי צווארו...

 

למרות שכולנו עולים במעלה החיים וגילנו הכרונולוגי עולה עם חלוף הימים,אין אנו מרגישים זקנים, כל עוד איננו נתונים למחשבות על הזמן והמוות.למרות חולשות גופניות שונות ומגוונות, האיד שלנו נותר לאורך כל חיינו חסר זמן_Timeless , ואליו נלווה הרצון הבלתי משתנה לחיות לנצח . מכאן גם נבין אולי את המאבק הכמעט תמידי של האדם להמשך חייו.כפי שכתב המשורר ניקוס קזנצאקיס לאשתו הלן(1961)" אני מרגיש רצון לעמוד בפינת הרחוב, לשלוח ידי קדימה ולבקש מהעוברים ושבים "אנא, רבע שעה מכל אחד בבקשה, תנו לי זמן, רק דיו כדי לסיים את עבודתי".

 

דברים לסיום

מודעות בעולם החי אכן קיימת, אך ברמות נמוכות ולמען מטרה יחידה-ההישרדות.

נראה כי רק האדם הינו בריאה בעלת מודעות לעצמו ,כזו שמסבירה את מרבית התנהלותו בחייו.רק האדם כמדומני, מעמיס משקל רגשי עצום על מודעותו את עצמו.אמנם לחיה יכולת צפייה מראש, אותה יכולת הנוצרת מחזרתיות התופעה בהקשר לגרייה, או נסיבות דומות שקדמו לה.אך אצל האדם ישנה תוספת רגשית על מודעותו זו, ובהקשר לצפייה מראש, התוספת הרגשית תהיה תקווה או ייאוש וחידלון.

מעניין לשאול את עצמנו, האם גם למודעות האדם, יש  ערך הסתגלותי,הישרדותי כפי שקיים אצל החיה? האם תסריטים שמעביר האדם במחשבותיו ודמיונו הינם תמיד כאלה העוזרים לו בהסתגלותו לחייו ומציאותו? האם איכות חייו משתפרת בעזרת מודעותו?

עודף מחשבות ודמיונות, עלול להקשות עלינו. תרחישים שמייצרות  מחשבותינו, עלולים להרתיע, להפחיד ולמנוע מאיתנו לעשות דברים. תרחישים אלו, נוצרים על בסיסה של המודעות שלנו לעצמנו.נראה לכן, שאצל חיות אחרות(בעלי מוח פחות מפותח),לא ייווצרו תרחישים דמיוניים שיגרמו אצלן לחסימה מלפעול,או כאלה שיכבידו מאד על הסתגלותן והישרדותן.זאת כיוון שהיכולות המוחיות של החיה, מיועדות ומשרתות את הישרדותה בלבד.בעוד שהיכולות הכול כך מפותחות של האדם,לא רק שלא תמיד נחוצות להישרדותו אלא לעתים מקשות עליה.

האכילה מפרי עץ הדעת פקחה את עיני האדם לשם התבוננות בתוך עצמו-כך נולדה המודעות. אך כמובן, זה היה הגורם לגירושו מגן העדן. סביבת גן העדן הייתה לו לאדם,טרם הטעימה, סביבה שבה היה הוא, נטול מודעות לחלוטין.טול מהאדם את מודעותו והפכת אותו לחייכן נצחי.האדם הוא סוג כה מיוחד של בריאה,אשר לא רק עסוקה למען שיפור תנאי חייה (זו הרי מטרת המודעות אצל החיות האחרות),אלא מייצרת אצל האדם, עיסוק אין סופי בו עצמו. אולי המודעות מסייעת  במעט בחיים  השוטפים שלנו, אך היא לא מטפלת ביעילות במה שהיא עצמה הביאה עלינו-את הזמן כעתיד.

אם יבוא לכדור שעליו אנו חיים היום, יצור מגן העדן,הוא לא יבין כלל את מה שיראו עיניו.המסע המפרך של האדם בחברה המערבית,התעשייתית והתחרותית, יראה בעיני המבקר מגן העדן, כמשחק חסר הגיון.התנהלות של טיפשים חסרי דעת. מה להם המרוץ המטורף הזה? מדוע אינם נהנים ממנעמי החיים? למה הם לא נהנים כל רגע, כאן ועכשיו,ובמקום זאת דואגים הם לימי מחסור ושרב?!

וימשיך ויאמר המבקר: הלא אתם יודעים(טוב ממני) כי כל מעשיכם כאן ועכשיו למען עתידכם, אין בהם דבר וחצי דבר, כדי לשנות את המהלך העתידי.מהלך העתיד ידוע אפילו לי(שאיני איש דעת כמותכם),אך אני הסקתי ממה שהבינותי כי עלי לחיות היום ולהמעיט ככל הניתן דאגותיי לעתיד,שאינו בר שינוי. ואתם,שניחנתם ברוב דעת ומודעות אין קץ, אתם רצים כל העת במסע קשה חסר סיכוי,על מנת להביא שינוי.חייכם חיים סיזיפיים,כי גם כאשר תחשבו מדי פעם שיכולתם לטבע, יתברר לכם,רגעים אחר כך,כי אתם חסרי אונים.אתם בונים אשליות אשר לוקחות אתכם, מין הסתם,לא למקום אותו תחפצו, אלא לאותו מקום שתלכו אליו ממילא...

עד כאן פנטזיה של דיאלוג דמיוני. אך אין זה לגמרי דמיוני, כיוון שלעתים אנו מוצאים עצמנו בדיאלוג פנימי כזה בתוכנו. נראה לי שאין בידינו ברירה או בחירה, אלא לשאת את נטל המודעות בכלל ואת מודעותנו לזמן בפרט. עם נטל כבד משקל זה, באנו לכאן לעולם,והוא ילוונו כל חיינו.

כבר אמרנו שהאדם ורק הוא עוסק חשיבתית- בעצמו. רק האדם שואל עצמו ואחרים שאלות ללא פתרון סופי.היידגר אומר שאלו השאלות שראוי לשאול בניגוד לאלו שניתן לשאול,שהן טריויאליות כיוון שיש להן תשובה סופית.אולי זו הסיבה שבחרנו בתחום המקצוע שלנו.בצעירותנו מצאנו עצמנו מאד מתעניינים בחידות חיינו, רצינו לפתור אותן וכך הגענו מרביתנו, למקצוע המרתק שלנו. הכשרנו עצמנו לעשות לפרנסתנו, דרך עבודה בה נעסוק בשאלות חסרות תשובות חד משמעיות.מבחינה זו נראה כי אנו מתפרנסים מתחום מאד קרוב לליבנו,כמעט מתחביבנו.

לסיום אצטט מכתבי הרב סולוביצ'יק. בספר שלו "איש האמונה הבודד",אשר ניתן לי ע"י בתיה אהובתי, לאות וסימן כי היא יודעת אותי. אומר הרב סולוביצ'יק :" הידיעה בדרך כלל, והכרת עצמנו בפרט,נרכשת לא רק על ידי מציאת תשובות הגיוניות, אלא גם על ידי ניסוח שאלות הגיוניות,אפילו אין עליהן תשובה. השכל האנושי,יש לו עניין בחקירה כנה של סתירה שאינה ניתנת לפתרון והמובילה לייאוש אינטלקטואלי ולענווה"...

 

תודה.

 

 

 

ביבליוגרפיה:

סולוביצ'יק, הרב יוסף דוב הלוי, איש האמונה הבודד. הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשנ"ב ,1992,ע' 12.

Abraham, k., (1911), Notes on the psychoanalytic investigation and treatment of manic- depressive insanity and allied conditions. In: Selected Papers on Psychoanalysis. New York: Basic Books, 1953,pp. 137-156

Bergson, H. (1889), Time and Free Will, Trans. F. L. Pogson. London,  Allen, 1913.        

Freud, S.(1933) New introductory lectures on psycho-analysis, Standard edition, London Hogarth press,1964,pp.74

Hartocolis, P. Time & timelessness, International universities press, 1983.

Hoagland, H, (1933) The physiological control of judgments of duration: evidence for chemical clock. J. Gen. Psychol., 9: 267-287.

Kazantzakis,N. (1961), Report to Greco. Simon& Schuster, Tra. 1965